הכנסות אורחים של אברהם ושל לוט

הכנסות אורחים של אברהם ושל לוט

בפרשתנו מסופר על שתי הכנסות אורחים: האחת - של אברהם (פי"ח) והשניה - של לוט (פי"ט). לכאורה, הכנסות אורחים אלו שוות אחת לשניה, ואם כן, צריך בירור מדוע העמים עמון ומואב, יוצאי חלציו של לוט, לא ניחנו במידה זו של הכנסת אורחים, לעומת בני ישראל המצוינים במידה זו.

 כוחו של חינוך

בפשטות ניתן לומר, שלעומת לוט, אברהם חנך את בניו לקיים מצוה זו, כמו שכתוב "ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער"(יח,ז),

וזו לשון רש"י "זה ישמעאל, לחנכו במצוות". וכמו שהקב"ה מעיד על אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח,יט). אך מפשט הפסוקים משמע, שלוט לא שיתף את בנותיו בהכנסת המלאכים - האורחים, אולי בגלל אשתו, וכדברי חז"ל על אשתו "במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה" (רש"י, יט,כו).

אף על פי שלפי ספר הישר [מקור מפוקפק - רמב"ן לד,יג] אותה נערה שנתנה אוכל לעני וכתוצאה מזה נרצחה על ידי אנשי סדום היתה בתו של לוט, אבל מכל מקום, שאר בנותיו התחתנו והתארסו עם אנשי סדום, וכנראה אותה נערה הושפעה מאברהם, כמו שלוט עצמו הושפע מאברהם וניסה ללכת בעקבותיו, אלא שאת בנותיו לא חינך.

על כן, לא זכה לוט, ועל העמים אשר יצאו מבנותיו נאמר: "גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים..." (דברים כג,ד-ה).

הבדלים דקים בין שתי הכנסות האורחים

אמנם כאשר נעמיק בפסוקים נגלה, שלמרות שמבחינה חיצונית לוט חיקה את אברהם, כדברי רש"י "מבית אברהם למד לחזר על האורחים" (יט,א), ישנם הבדלים הנראים קטנים אבל הם מגלים על מהות שונה של הכנסת אורחים.

אצל אברהם - "והוא ישב פתח האהל כחם היום" (יח,א), וזו לשון רש"י "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו... ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים הביא המלאכים אליו".

 לעומת לוט - "ולוט ישב בשער סדם". אף על פי שגם אצל לוט מדובר בישיבה בשער העיר, אין הכוונה לישיבה על מנת לחכות לאורחים, אלא כדברי רש"י "אותו היום מינוהו שופט עליהם".

אצל אברהם - "וישא עיניו וירא" (יח,ב), ספורנו - "התכוון להסתכל". לעומת לוט - "וירא לוט".

אצל לוט - "ויבאו שני המלאכים... וישתחו אפים ארצה" (יט,א), ספורנו - "כי היה תארם נורא בלי ספק", ואין כוונתו למלאכים ממש, אלא כוונתו לדבריו לעיל (יח,ב) "וחשב אותם לשלוחי איזה מלך". יתכן, שאם הם היו נגלים לפניו כאנשים פשוטים לא היה מתיחס אליהם.

אצל אברהם - "וירא וירץ לקראתם מפתח האהל" (יח,ב). אף על פי שאברהם היה ביום השלישי למילתו (רש"י יח,א), בכל זאת רץ אליהם, כאשר גילו הוא תשעים ותשע שנים. לעומת לוט - "ויקם לקראתם" (יט,א).

אצל אברהם - "וישתחו ארצה" (יח,ב), ואצל לוט "וישתחו אפים ארצה". נלע"ד בעזה"י שמשמעות השתחויה ארצה היא, שכל הגוף שטוח על הקרקע, כלומר, שאין אברהם חס על כבודו בשביל כבוד האורחים, אבל לוט רק הצמיד את פניו לקרקע ולא את כל גופו, וגם זו מעלה, לזכותו של לוט.

אברהם דבר בלשון הכנעה ותחנונים ככתוב "אם נא מצאתי חן" - אולי לא מצאתי חן, וכן אמר "אל נא תעבר מעל עבדך", לעומת לוט שאמר: "סורו נא!"[אמר "נא" אחרי המילה סורו] בלשון הדומה לציווי ולא כל כך בלשון תחנונים.

אצל אברהם - "לושי ועשי עגות... ויקח בן בקר רך וטוב... ויקח חמאה וחלב... והוא עמד עליהם [לשמשם] תחת העץ ויאכלו" (יח,ו-ח). ואילו אצל לוט - "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (יט,ג).

אברהם טרח מאד בהכנסת אורחיו ו"בזבז" הרבה כסף עליהם אף על פי שנגלו לפניו כערבים, לעומת לוט שרק אפה מצות ונתן יין.

 

 

הבדל של מסירות נפש

אצל אברהם מוצאים אנו מסירות נפש גדולה על מצוה זו. למרות שיום שלישי למילתו היה, ישב פתח האוהל כחום היום ולא נרתע אלא אדרבא ציפה לאורחים, וכאשר ראה אורחים מרחוק התגבר על חולשתו וכאביו ורץ אליהם. אבל אצל לוט, אמנם יש הכנסת אורחים אבל אין מסירות נפש כמו של אברהם אבינו, כמו שאמר להם "ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם" (יט,ב).

אומר רש"י על כך "וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי... אלא כך אמר לוט, אם כשיבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר, מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם, שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה, ואחר כך רחצו".

לכאורה דברי רש"י אלו סותרים דברי רש"י אחרים, וזו לשונו "ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים, שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו, אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה" (יח,ג). אם כן, ישנם שני הסברים שונים מדוע לוט רצה שירחצו רגליהם רק בבוקר? אמנם ניתן לתרץ, שאילו לוט היה מקפיד על עבודת כוכבים, היה רוחץ רגליהם בלילה אף על פי שיש חשש מאנשי העיר, וכך באמת יש שתי סיבות מדוע לוט לא רחץ רגליהם בלילה.

על פי דרכם זו של חז"ל יתכן להסביר, שזו היתה הסיבה לכך שרצה לשלחם מוקדם בבוקר, על-מנת שאנשי סדום לא ישימו לב אליהם.

חשוב להדגיש שמעלתו של לוט במצוה זו היתה גדולה, וזו הזכות שגם בשלה ניצל (אוה"ח הקדוש).

מהויות שונות של הכנסת אורחים

הבדלים דקים אלו מגלים על מהות שונה של הכנסת אורחים, על פי הדברים שכתב מו"ר הרצי"ה קוק בספרו לנתיבות ישראל (עא): "אהבת המצוות, הנמשכת מאהבת ה' יתברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", מתגלה בהשתדלות לקיים אותן בכל שלימותן ומלואן, דקדוקיהן והדוריהן". אברהם פעל מתוך מסירות נפש עצומה, אהבת ה' וחיבוב המצוות, לעומת לוט, שאמנם הסתכן בהכניסו את המלאכים והתאמץ בהכנסתם, אבל מכל מקום הוא לא פעל מתוך מסירות נפש גדולה וממילא לא מתוך מסירות נפש וממילא לא מתוך התלהבות ושימת-לב לפרטים דקים. כיוון שאברהם אבינו מסר עצמו על מצוה זו מתוך אהבת ה' ומתוך שמחה בקיומה, הוא גרם לכך שהיא הפכה לחלק ממהותו ולכן עברה בירושה לבניו.

הקשר בין מצוה הנעשית בשמחה לזו הנעשית מתוך מסירות נפש

הדברים מבוארים על פי דברי הגמרא במסכת שבת(קל)"תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה בשמחה וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות... עדיין עושין אותה בקטטה... תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם...".

הרי ישנה הקבלה ברורה בדברי הגמרא בין מצוה שעשו ישראל מתוך שמחה ובין מצוה שישראל מסרו נפשם עליה, כיוון שהדברים תלויים אחד בשני. אדם שאוהב את הקב"ה ומצוותיו, והדבר מתבטא בעשייתו את המצוה בשמחה, הרי הוא מוכן למסור נפשו עליהם, כמו אדם המוכן למסור נפשו על הצלת בני ביתו האהובים עליו. מהי ההקבלה בין מצוות אלו?

גם מצוה שעושים מתוך שמחה וגם מצוה שישראל מסרו נפשם עליה עוברת בירושה לבנים בדומה לאופן קיומה על ידי האבות. מצוה שעשו האבות בשמחה נעשית בשמחה גם על ידי הבנים, וכן מצוה שנעשית מתוך מסירות נפש של האבות עדיין נעשית מתוך עקשנות ודבקות על ידי הבנים על אף כל הצרות והמשברים שעברו עליהם במשך ההיסטוריה.

הסבר הדבר לענ"ד בעזה"י כך הוא: כאשר עושים מצוה מתוך אהבה וחיבור נפשי אליה היא משפיעה על הנפש והופכת לתכונה קבועה בקרבה עד כדי כך שעוברת בירושה.

מדוע מצות הכנסת אורחים עברה בירושה דוקא לבני אברהם

מכיון שאברהם מסר את נפשו על מצות עשית החסד בכלל ועל הכנסת אורחים בפרט והדבר נבע מתוך אהבתו הגדולה לקב"ה ולמצוותיו, הפכה תכונת החסד לחקוקה בקרבו ולחלק מתכונות נפשו עד שהעם היוצא מחלציו היה מצוין במידה זו, כמאמר חז"ל על ישראל שהם רחמנים, בישנים וגומלי חסדים.

אבל לוט עשה מצוה זו לא מתוך אהבת המצוות והקב"ה, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ויסע לוט מקדם" (יג,יא) כמובא בדברי רש"י "... ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו". לוט עשה מצוה זו כמצות אנשים מלומדה, כחיצונית לאדם, רק משום שכך הורגל מבית אברהם, לכן מצוה זו לא הפכה לחלק מתכונותיו, ואדרבא השפיעה על החינוך הקלוקל של בנותיו כאשר ראו את אביהן "לא כל כך שמח" בעשייתו מצוה זו, וכעושה על מנת להיפטר ממנה. לכן העמים שיצאו מבנותיו של לוט היו מקולקלים במצוה זו כמו שהזכרנו בפתיחת מאמרנו.

ישמעאל גם השתבח במצוה זו

לפי דברינו, גם ישמעאל צריך היה להיות מצוין במצוה זו, שהרי קיבל חינוך מאברהם והוא אחד מבניו של אברהם, ובאמת כך עולה מהסיפור שמופיע בפרקי דר"א פרשה ל' ובמדרש הגדול על פרשתנו לגבי נשותיו של ישמעאל, שהחליף אחת מהן כיוון שלא היתה מתוקנת במידה זו, וכן רואים אנו בימינו את הבדואים ואנשי ערב הקדומים שהם מצוינים במידה זו של הכנסת אורחים [אמנם, צריך לעיין עד כמה מצוה זו נובעת מפנימיותם].